"בבקשה מכם, תזכרו אותו איך שהוא חי, ולא איך שהוא מת"

משפט שנחרט בליבי.

מי אמרו אותו? מאוד מפתיע...

רובין ווילאמס, אחד השחקנים האמריקנים הכי שמחים, מפתיעים, מלאי חיים, הלך לעולמו בדרך הכי רחוקה מאיך שהוא חי – בשנותיו האחרונות תקפה אותו מחלה של דיכאון ממנה לא הצליח לקום, והיא שהביאה למותו.

מיד לאחר מותו המשפחה יצאה לתקשורת עם המשפט הזה: "המשפחה מבקשת מכל מי שאהב והעריך את רובין, לזכור אותו איך שהוא חי (שמח ומלא חיים) ולא איך שהוא מת (עצוב ודכאוני)."

כבן לאבא שמת ממחלת הדיכאון, עברתי תהליך. תהליך שתחילתו האשמה וכעס וסופו השלמה, הבנה וגעגוע.

בהתחלה חשבתי שאנשים מתאבדים כי הם באמת רוצים להביא את החיים לסיום. אם זה נכון אז ראוי לכעוס ולהאשים על בחירה שכזו. אבל בפועל הרבה יותר מדוייק לומר שמה שבאמת קיים, זה מה שהרבה חוקרים מכנים "ראיית מנהרה". אנשים שהתאבדו רואים את כל החיים שלהם באופן מאוד צר, עם מעט מאוד אפשרויות להתגבר על הכאב שלהם, ולרוב רואים רק אפשרות אחת להפסיק את הכאב, שזה פשוט למות. איך אפשר להאשים את מי שאין לו באמת בחירה?

חלילה שלא ישמע שאני מסיר את האחריות על מי שלוקח את חייו. יש לנו אחריות למלא את החיים שלנו בשמחה, בבריאות, במשמעות ובכוחות, אבל מי שלא מבין איך לעשות את זה והוא רק הולך ומתדרדר, מתישהו יכולת הבחירה שלו ממש מתכווצת.

מהסיבה הזו קשה לי לומר על מישהו כולל אבא שלי "הוא התאבד" כי אז אני בעצם אומר שהייתו לו בחירה, ואני לא מאמין בזה. אני מעדיף לומר שהוא "מת ממחלת הדיכאון"

המשפחה של רובין וויליאמס הייתה מאוד חכמה לסכם את כל המסר החשוב הזה במשפט אחד: "תזכרו אותו איך שהוא חי, ולא איך שהוא מת" תזכרו אותו כמו שהוא היה באמת: אדם שמח, מלא חיים. אדם שנותן המון כוחות, שמחה וצחוק לאנשים אחרים. אל תזכרו אותו כמי שמלחת הדיכאון השתלטה עליו והורידה את חופש הבחירה שלו לרמה שלו כלום.

חשוב לי להדגיש ש"גם בשעות החשוכות של הלילה" אדם שרוצה למות יכול למצוא כוחות להפוך את החיים שלו לגן עדן, הרבה פעמים זה עם עזרה חיצונית.

איזה יופי לראות במשפט אחד פשוט כל כך הרבה חוכמה, להבין שהדברים שמכבידים עלינו בחיים בכלל (או דיכאון בפרט) אלו דברים חיצוניים לנו, הם לא מי שאנחנו באמת, הם בסך הכל משהו ש"נדבק" אלינו חלק מהמזמן, אבל הוא לא אנחנו. מי שאנחנו באמת זה מי שאנחנו כשאנחנו שמחים, חיוניים ומלאי חיים. וזהו.

שנזכה לראות אנשים, במיוחד שמתמודדים עם משא כבד, כמי שהם באמת, ולא מי שהם בטעות חושבים שהם, כתוצאה מכובד אתגרי החיים על הנפש שלהם...